רוצים לדעת על
המבצעים לפני כולם
הרשמו לניוזלטר של סופ"ש כאן :
RSS
 
 
 
פרסומת
דתילי
צימרים לדתיים
הצעות מחיר מכל חברות התיירות
צימרים
בניית אתרים
מסעדות כשרות
מסלולי טיול בארץ
מוהל ברית מילה
  
 
וייאטנם על המפה
וייאטנם היא יעד חדש יחסית שגילו ישראלים על הגלובוס. לא, לא רק תרמילאים בדרכם לתאילנד. גם קבוצות מבוגרים עושים את הדרך הרחוקה לשם. עשינו- ונהנו. רשמים לפניכם.
26/01/2020
בן אבי יצחק
שלח לחבר
הדפס
הוסף למועדפים
הגדל טקסט
הקטן טקסט
 

בעידוד מדיניות 'השמים הפתוחים', ואולי גם בגלל העלות היקרה יחסית של הנופש בישראל (עלויות ביטחון, כשרות וכד', אתם בטח מכירים), מספר הישראלים היוצאים לנפוש בחו"ל, נמצא במגמת עלייה קבועה, ובטור הנדסי. בקפיצות. וכך, יעד אחר יעד, מסמנים וי על עוד ועוד מדינות, ולקראת החופשה הבאה, מחפשים יעדים חדשים. עדיף קצת שונים ממה שהורגלנו אליו. מוצאים? מספרים לחבר, זה מספר לחבר אחר, וכך אחת לכמה שנים יוצא שהמוני ישראלים 'מתלבשים' על יעד חדש בגלובוס. בשנים האחרונות רבים גילו את זנזיבר ומונטונגרו, למשל. גם מדינות רבות באפריקה על הכוונת. ואינדונזיה, כבר הזכרנו? 


יח"צ

אחת המדינות הרחוקות הזוכה באחרונה לעדנה, בדמות קבוצות ישראליות המטיילות בה, היא וייאטנם. מבט על מודעות של חברות הטיולים מראה כי יותר ויותר קבוצות מטיילים מישראל בוחרות יעד אקזוטי זה, חרף שעות הטיסה הרבות יחסית הנדרשות בדרך אליה ובחזרה. לא, לא מדובר רק בצעירים תרמילאים, בדרכם אל תאילנד או אינדונזיה, אלא גם קבוצות מאורגנות (בעיקר) של ישראלים, שכבר חרשו את אירופה ואמריקה מחוף אל חוף, ומחפשות 'משהו חדש', קורעות את ויאטנם מהצפון לדרום, או להיפך. סיפור של 10-12 יום בדרך כלל, ויש הממשיכים לקמבודיה ושכנותיה.
גם אנחנו, חבורה של 12 זוגות, באמצע החיים, התארגנו ושמנו פעמנו וייאטמנה, בה שהינו בחנוכה האחרון. עבדנו קשה, בד"כ קמנו מוקדם ממה שאנחנו רגילים בארץ, נסענו לא מעט קילומטרים מידי יום, היו ימים שהגענו לחדר במלון כששרירי הרגליים מתחננים למנוחה, חווינו גם כמה טיסות פנים, אבל 'בשורה התחתונה', לא רצינו שזה יסתיים. 


יח"צ

ב'גדול', מה היה לנו שם? קודם כל מפגש מרתק עם אוכלוסייה סימפטית מאוד, שאיכשהו נראה כי רובה נתקעה כמה עשרות שנים מאחור. היו לנו שם כמות לא מבוטלת של שייט, כמעט על כל סוג של סירה שאפשר לדמיין. קייאק, גיגית, קנו, סירות מנוע, אוניית פאר- מה שתרצו. היו לנו שם מלונות חבל על הזמן מעולים. היתה לנו שם הרבה היסטוריה הקשורה למלחמת וייאטנם, מה שהחזיר אותנו ללא מעט סרטים שצפינו בזמנו סביב המלחמה הזו. והנופים- שווה. בהמשך.

ולתכלס': אחרי חניית ביניים בהונג קונג נחתנו בהאנוי, בירת וייאטנם. ההלם הראשוני היה מה שקורה שם בכבישים. כלי הרכב הדומיננטי ברחובות הערים שם היא הווספה, הקטנוע לסוגיו. אלפי קטנועים נוסעים בכל רגע נתון ברחובות הראשיים של האנוי וסייגון, בהן ביקרנו. ביום ובלילה. על רבים מהקטנועים האלה רוכבים זוג הורים ושני ילדים קטנים על קטנוע אחד, תוך צפצוף מחריש אוזניים במקביל לכך שהנהג משחק עם וואטאפ שלו בגרסה הויאטנמית. לחצות כביש כזה סואן שם זו משימה לא פשוטה. "החלטתם לחצות? תתחילו ללכת, תראו לנהגים ביטחון, אל תעצרו לשנייה, ועדיף שגם תמלמלו 'שמע ישראל'. יעץ לנו דף, המדריך המקומי שלנו. בהתחלה הרגשנו צורך לומר 'הגומל' על כל חציית כביש, אח"כ כבר התרגלנו. משדה התעופה הביא אותנו אוטובוס התיירים שהועמד לרשותנו לאגם הואן קיאם (אגם החרב המוחזרת), ביקרנו בפגודת סון-נוקוק, אח"כ בפגודת טראן-קוואץ' – הפגודה העתיקה ביותר שבאגם המערבי, ומשם היישר לסיור היכרות בריקשה. לא יכולה להיות פתיחה טובה מזו לטיול בוויאטנם. שעה שאתה ישוב על ריקשה נוחה כשהרוכב מסיע אותך כשעה בתוככי השוק המקומי, ואתה נחשף למגוון עצום של צבעים וריחות, בעלי מקצוע לגווניהם, והכל על המדרכות- לעיני כל. למשל, רופא שיניים (?) העוקר שן למטופל היושב על כסא המטופלים במדרכה הציבורית (לא, ללא צילום, אלחוש וכדומה), כשהמון אדם פוסע שם. שלא לדבר על ספר המספר צעיר מקומי, כמובן במרכז המדרכה הציבורית, רצען ועוד כהנה וכהנה בעלי מקצועות מהסוג הזה. גם לו רצית, לא יכולת שלא להבחין בהמון משפחות, בד"כ לא מרובות ילדים, היושבות על שרפרפים נמוכים באותה מדרכה ציבורית (שמזמן היתה זקוקה לשיפוץ) וסועדים ליבם במרק עוף ואטריות. הוסבר לנו, שבמרבית ה'דירות' שם (כוך וחצי) אין מטבח, שלא לדבר על מקרר, ולכן הם נוהגים לאכול על המדרכה, את המזון הזמין והטרי הזה (תרנגולים רצות שם בין הרגליים על המדרכה, בלא לדעת כי הן הולכות להיות ארוחת הערב הבאה), שעלותו שם מאוד נמוכה, כך שהיא זמינה לכל. שיהיה להם לבריאות. בעניים שלי- הסיור הריקשה היה מדהים ולו בגלל שאפשר לך להביט על הנעשה סביב בגובה העיניים, (ולהסניף את הצבעים והריחות) בלי שתצטרך להביט כל הזמן על רצפה שמא תמעד, וגם חסך לך את הצורך לפלס דרך ברחוב מלא אדם, מקומיים ותיירים. שווה, שווה, שווה. וגם זול.

בתום סיור הריקשה הזה, במהלכו ריחמתי על 'נהג' הריקשה שהיה צריך להתאמץ לדווש כשעה כדי לשאת משקל כמו שלי, ביקרנו בכלא המפורסם 'הילטון האנוי' שנמצא קרוב לשוק המרכזי. הילטון וכלא? קודם כל כי מלון הילטון נבנה על שטח של כמה אגפים של הכלא, שנהרסו לצורך הקמת המלון. וחוץ מזה, מספרים כי התנאים בכלא הזה, בזמן מלחמת וייאטנם, היו משופרים לעומת בתי כליאה אחרים. למה? כי לשם הובאו טייסים אמריקנים שנישבו (בהם גם מי שהיה לימים סנאטור חשוב בארה"ב, מקיין), ובגלל מעמדם הרם קיבלו תנאי שבייה מעולים, יחסית. מה שהעיב על מצב הרוח שם היה הגרדום בו עשו בעבר שימוש. לא, לא כלפיי שבויים אמריקנים, אלא נגד שבויים וייטנאמים שפעלו נגד השלטון בזמנו. שלא נדע. פעלו אז שתי גיליוטינות, אחת במקום הזה ושנייה היתה 'ניידת'. טולטלה להיכן שחשבו שצריך לערוף ראשים. מלחמה, אמרנו?

כדי שלא נעלה על המיטה במלון עם טעם מר בפה, בתום הסיור הלכנו לצפות במופע 'בובות המים', מופע שמועלה בתיאטרון מקומי (ברחוב הראשי מול האגם) כל שעה וחצי. חלק מהחבורה הבינו את הקונצפט בתוך רבע שעה ושקעו בשינה, חלק אחר התלהב מהצבעוניות ושרד את כל המופע.
למחרת, לאחר נסיעה של שלוש שעות הגענו למפרץ הלונג ביי, אחד המפרצים הגדולים בעולם, שזכה לפני שנים ספורות בתואר כאתר מורשת עולם מאונסק"ו. מגיע לו, אבל יש פה נקודה ישראלית כואבת. מולו התמודד גם ים-המלח, שבתכלס', היה מגיע לו לזכות (אם אנחנו יכולים להיות אובייקטיבים), אלא ששיטת הבחירה היא כזו שזוכה מי שמקבל הכי הרבה הצבעות דרך האינטרנט- זוכה, ולך תתחרה עם כל הרבה מצביעים מוייאטנם וסביבתה, כשהישראלים דיי אדישים למצב ובקושי משתפים פעולה. אבל כל זה לא הפריע לנו ליהנות שם. מה חיפשנו באגם המרהיב הזה? החלטנו כי אחרי טיסה של 11 שעות וכיתות רגליים במרכז האנוי, מגיע לנו יום של כייף על מעין אוניית קרוז קטנה. סה"כ 27 סוויטות, מהן הקבוצה שלנו התלבשה על 14. פעילויות ימיות, כמו שייט לתוך ניקרות, דייג- למי שרצה, ביקור במערת נטיפים, נסיעה בוואנים על אי וטיפוס מפרך על הר גבוה בעומקו נבנה בזמנו בית חולים לחיילים שנפצעו במלחמת ויאטנם, סיור מרתק. 24 שעות של שהות מהנה באונייה הזו (מס'ג, למעוניינים), וחזרה ליבשה, להאנוי. עוד פגודה, עוד מוזיאון, סוף יום.


יח"צ

יום שישי, שבת בפתח. נסיעה של כחמש שעות על כביש מהיר שנסלל רק לאחרונה למחוז סאפה, מקום מרהיב, שבמקרה באותה שבת בה שהינו בו, ציין בחגיגות קבלת מעמד של עיר מחוז. בדרך לשם עצרנו בכפרים של שבט המונג דזיי ודזאו, ראינו את שיטת עיבוד הקרקע שם (אורז ומגוון ירקות עם שורשים בעיקר), ההשקיה, מלאכות היד, נכנסו לבית של משפחה מקומית (הבית שלכם בטוח גדול יותר, מסודר יותר, נקי יותר, מאורגן יותר), ראינו כיצד הם מתמודדים עם בעיות של מזג אוויר קיצוני, אחסון וכדומה. התרשמנו מהשימושים הרבים שהם עושים מעצי החזרן (במבו) הענקיים שגדלים באזור, מהדרך בה הנשים עוסקות באריגה (תוך כדי צפייה בסרט בפלפון שלהן) ובמלאכות יד מסורתיות נוספות, סיור צבעוני ומעניין.

סאפה נבנתה ע"י הצרפתים כעיירת קיט ב-1922, ועד היום הדבר ניכר בארכיטקטורה של הרבה מהבנים שם. עיירה מדהימה (עם קניון, כמובן) אך הראות שם הייתה קשה, בגלל עננים לרוב שכיסו את העיירה. העברנו את השבת במלון ובשיטוט רגלי בעירייה , ובכלל זה בשוק הסגנוני שלה, אליו מתרכזים בני השבטים השונים בלבושם המסורתי למכירת מרכולתם. היה קר, אבל שווה.

למחרת, יום ראשון, חוזרים להאנוי ומשם בטיסה פנימית להויאן. עיר מדהימה ביופיה, אולי הכי יפה שראינו שם, הרבה בזכות החלק העתיק שבה. התחלנו את הטיול דרך מבט על שדות האורז, יערות דקלי המים בתוכם שטנו בסירות במבוק, עד שהביאו אותנו ללב הויאן העתיקה בת ה-400 שנה, שבמרכזה ה'גשר היפני'. סיור רגלי מפרך ומהנה. קניות של שמונצ'עס, כבר אמרנו?

יום שלישי- היעד: דלתת המקונג. אם צפיתם בסרטים על מלחמת וייאטנם (שהמקומיים קוראים לה בשמות אחרים), הדלתא תיראה לכם מוכרת. המון מים, כפרי דייגים בהם מחליפים המקומיים סחורות זה מהסירה שלו לחברו בסירה שלו, מעין שוק צף, סיירנו במפעל משפחתי ליצירת בלוקים לבנייה מהחומר שנאסף בדלתא, בלוקים המקבלים את חוזקם מבעירה של כמה ימים רצופים באמצעות הקליפה של גבעולי האורז, נהנו מהמראות של הדלתא העילית של המקונג שם גם ביקרנו בעסקים מקומיים קטנים לייצור ממתקים מעצי הקוקוס הגדלים של בהמוניהם ומשם שטנו להנאתנו בגיגיות במעבי היער כשמסביב עצי קוקוס ענקיים ושופעים בפרי.

היום האחרון לטיול, לפני הטיסה בחזרה הבייתה. השכמה מוקדמת ונסיעה של שעתיים למחילות קו-צ'ו. 200 קמ"ר של יערות בהן חפרו לוחמי הויטקונג זמנו עיר שלמה של מחילות בתוכן הם הסתתרו מפני החיילים האמריקנים, וכן...כאלף מלכודות "אישיות" לחיילים האמריקנים שהעזו לחפש אחריהם בתוך היער. כמה עשרות מהמלכודות האלה נשארו עד היום והמקומיים נהנים להציג לתיירים הרבים המגיעים למקום את ה'תחבולות' של המקומיים נגד האויב האמריקני. הויטקונגים ניהלו במחילות האלה חיים שלמים. המחילות היו בשלוש שכבות מתחת לפני האדמה. הראשונה – משהו כמו 3 מטר מתחת לפני הקרקע, המטבח, חדר האוכל וכדומה. קומה שנייה מתחת לקרקע – 5-8 מטר- המחסנים בהם הוסתרו כליי הנשק והפצצות שלהם, ובמפלס השלישי מתחת לפני הקרקע – רשת סבוכה של מחילות מילוט. כידוע, מול יתרון הבייתיות של הויטקונגים, האמריקנים התקשו לפעול. הם הפציצו את היער הסבוך באין ספור פצצות נפל"ם, שלחו אלפי חיילים שירדפו רגלית אחר המקומיים, אבל אלה, האחרונים, היו 'בני בית' במקום, הכירו כל קפל קרקע וידעו לנצל היטב את מה שהטבע העניק להם שם. לבסוף, הדרך היחידה של האמריקנים לצאת מהבלגן שם היתה- שריפת היערות על יושביהם. לוחמים ומשפחות מקומיות. בעיניים שלי- הביקור במחילות האלה היה שיא הטיול, ולו בשבילו, היה שווה לטוס כל כך הרבה שעות.


יח"צ

בדרך לשדה התעופה, בדרכנו ארצה, עברנו בסייגון, הו צ'י מין סיטי, קוראים לה. זו הייתה בירת וייאטנם עד 1975, כאשר צבאות הצפון ניצחו את צבאות הדרום ואיחדו את המדינה. זו העיר הגדולה ביותר בוויאטנם, עיר דינאמית בת 12 מיליון תושבים מהם 3 מיליון שהגיעו בעשור האחרון מבחוץ כדי לגור ולעבוד בה (תנאי לקבלת אזרחות בה- בעלות על דירה ומקום עבודה קבוע בסייגון),  עיר המרכזת את הפעילות הכלכלית (קניונים עם מיטב המותגים המערביים, שלא היו מביישים את אלה שברמת אביב או בניו יורק) והתרבותית, יפה, דיי מערבית בסגנונה, אבל מומלץ להיזהר מכייסים, בעיקר באזור השוק הסואן.

הנקודה היהודית? חוץ ממטיילים המגיעים אליה, שני בתי חב"ד הפועלים (אחד בהאנוי ואחד בסייגון), ומספר קטן של אנשי עסקים יהודיים המגיעים לביקורים, אין בוייאטנם זכר ליהדות. ולו בית כנסת עתיק אחד. בתי חב"ד מקבלים בפנים מאירות (ובארוחות טעימות) את הקבוצות הישראליות ואת התרמילאים הצעירים היהודים הפוקדים אותם. 

קבוצת 'שי בר אילן' ארגנה עבורנו את כל הלוגיסטיקה הכרוכה בטיול הזה, אותו הדריכה (בצורה מעולה) ליאורה עדני. על הגסטרונומיה היה אחראי השף המעולה מוטי דיין שליווה אותנו לכל אורך הטיול. 'שורה תחתונה' – היה עשר. גם חברות נסיעות אחרות עושות כן, וכן נמצאים בוייאטנם ישראלים לשעבר שמארגנים באופן פרטי סיורים דומים לאלה. טיילו ותהנו.